פחד מביקורת: איך להתמודד עם תגובות של קולגות למקצוע

פחד מביקורת מצד קולגות, עולה גם אצל בעלי ובעלות מקצוע מנוסים. במאמר הזה נבין למה ביקורת כזו יכולה לערער כל כך כשמפתחים שיטה או דרך עבודה משלך, איך לזהות ביקורת שכדאי ללמוד ממנה, ואיך לא לתת לה לעצור אותך מלתת הזדמנות אמיתית להתפתחות המקצועית שלך.

פחד מביקורת של עמיתים לתחום, מופיע בדרך כלל אחרי שעבדת שנים בתחום שלך, פגשת שוב ושוב את אותן הבעיות, ניסית, חיברת בין עולמות, שינית דברים, ראית מה עובד ומה פחות, ולאט לאט התחילה להתגבש אצלך דרך משלך לעשות את הדברים. אולי אפילו שיטה משלך?

ברגע שאני נותנת לזה שם, מלמדת את זה או מתחילה לדבר על זה בפומבי, אני כבר לא רק אשת מקצוע שעובדת בדרך משלי. אני בעצם אומרת: יש כאן דרך אחרת שכדאי להכיר.

ואז עולות שאלות מאוד טבעיות. מה יגידו הקולגות? מי אני בכלל שאציע שיטה חדשה? מה הופך אותי למומחית? אם אף אחד אחר בתחום לא עובד כך, אולי יש לזה סיבה? ואם אף אחד לא מחפש את הדבר הזה, אולי אין לו באמת ביקוש?

אלה שאלות חשובות, אבל לפני שמסיקים מהן שצריך לסגת, כדאי להבין משהו על הדרך שבה רעיונות חדשים מתקבלים בכלל, ובקהילות מקצועיות בפרט.

כשכולם כבר יודעים "איך עושים את זה"

בשנת 1962 פרסם תומאס קון את הספר "המבנה של מהפכות מדעיות". קון כתב על מדע, לא על שיווק ולא על עסקים, אבל הרעיון שלו על פרדיגמות עוזר מאוד להבין מה קורה כשמישהו מציע דרך חדשה בתוך תחום מקצועי.

לפי קון, קהילה מקצועית פועלת בתוך מערכת משותפת של הנחות, שיטות, כלים ודרכי חשיבה. למערכת הזאת הוא קרא פרדיגמה. היא מגדירה, בין היתר, אילו שאלות נחשבות חשובות, מה נחשב הוכחה טובה, איך פותרים בעיות ומה נחשב פתרון מקצועי סביר.

יש בזה הרבה היגיון. בלי הסכמות משותפות, כל תחום היה צריך להמציא את עצמו מחדש כל הזמן. גם בעולם המקצועי שלנו קיימות פרדיגמות כאלה: ככה מלמדים, ככה מטפלים, ככה מנהלים, ככה משווקים, זה כלי מקצועי וזה כבר פחות מקובל.

כשאנחנו נכנסים לתחום, אנחנו לומדים לא רק ידע וכלים. אנחנו לומדים גם את כללי המשחק ואת הדברים שנחשבים מובנים מאליהם. רוב הזמן זה מועיל מאוד. הבעיה מתחילה כשהניסיון שלנו בשטח מראה משהו שלא לגמרי מסתדר עם מה שמקובל לחשוב.

מה קורה כשהתצפית לא מתאימה למה שכבר יודעים

זה בדיוק הסיפור של פרופ' דן שכטמן. בשנת 1982 הוא צפה במבנה גבישי שלא התאים לידע המקובל באותה תקופה. לפי התיאוריה הקיימת, המבנה שראה לא היה אמור להתקיים.

התגובה הראשונית בקרב עמיתיו לא הייתה התלהבות. שכטמן נתקל בביקורת חריפה מצד חלק מהקהילה המדעית, היו מי שלעגו לממצא, שקראו לו פסדו-מדען. בשלב מסוים הוא אף התבקש לעזוב את קבוצת המחקר שבה עבד. עם הזמן הצטברו עדויות נוספות, חוקרים נוספים הצליחו לאשש את התגלית, וההבנה המדעית השתנתה. כמעט שלושים שנה אחרי התצפית הראשונה, בשנת 2011, שכטמן קיבל את פרס נובל בכימיה על גילוי הקוואזי-גבישים.

המסקנה כמובן איננה שכל רעיון שמתנגדים אליו הוא בהכרח גאוני. התנגדות אינה הוכחה לצדקת הרעיון. אבל הסיפור הזה כן מזכיר לנו שגם אנשי מקצוע מנוסים מסתכלים על רעיונות חדשים דרך הידע שכבר יש להם. לפעמים דווקא המומחיות עצמה גורמת לכך שרעיון שחורג מהמסגרת הקיימת ייראה בהתחלה לא סביר, לא מקצועי או פשוט מיותר.

זה חלק מרכזי במה שקון תיאר. בניגוד אולי להיגיון הישר, פרדיגמות אינן מתחלפות ברגע שמופיע רעיון חדש. בדרך כלל יש תקופה ארוכה שבה מנסים להסביר את החריגות באמצעות הכלים הקיימים. רק כאשר מצטברים מספיק מקרים שאינם מסתדרים, מתחילה להיווצר פתיחות למסגרת אחרת.

גם בעולם המקצועי אפשר לראות תהליכים דומים. בהתחלה אנשים לא מבינים למה צריך את הרעיון החדש. רק חלק קטן פתוח לבחון את החידושים, אבל ככה מתחילות להצטבר דוגמאות, נוצרת שפה, והרעיון הופך בהדרגה ממשהו חריג לאפשרות לגיטימית.

למה מעבירים עליכם ביקורת?

אחת הסיבות הנפוצות לביקורת היא מה שבמחקר נקרא התנגדות לשינוי. מחקרים מראים שאל מול שינוי, תמיד יהיו מי שיתנגדו אליו. וכמובן יבקרו את מי מציע אותו. קוראים לזה: התנגדות לשינוי. זו היא תגובה טבעית לאי ודאות, תחושת איום, חשש מאובדן שליטה ולעיתים גם איום על הזהות המקצועית שמתעוררים עם הצגת האפשרות לשינוי.

זה הגיוני למדי. אם קולגה עבד עשרים שנה בדרך מסוימת, למד אותה, השתלם בה ואולי גם לימד אחרים לעבוד כך, רעיון חדש אינו רק עוד רעיון. הוא יכול לעורר שאלות על הדרך שבה הוא עבד עד היום, ולערער על המומחיות שלו ועל מה שיצטרך ללמוד מחדש.

למה ביקורת של קולגות מערערת כל כך

מי שמפתח שיטה חדשה נמצא לא פעם בין שני צרכים. מצד אחד, כדי ליצור משהו חדש צריך להסכים לחשוב באופן עצמאי ולפעמים גם לסטות ממה שמקובל. מצד שני, כולנו רוצים שייכות והכרה. אנחנו רוצים שהקהילה המקצועית תראה בנו אנשי מקצוע רציניים.

לכן כשקולגה שאנחנו מעריכים אומר "אני לא חושב שזה נכון". הביקורת שלו יכולה לערער על הבטחון והזהות המקצועית שלנו. גם כי מדובר במישהו מבפנים, מישהו שמבין בתחום המומחיות שלנו. וגם כי חלק מקבוצת השייכות שלנו, כך שביקורת יכולה להיתפס גם כדחייה.

שיטה חדשה לא צריכה לדבר לכולם

אוורט רוג'רס חקר במשך שנים איך חידושים מתפשטים באוכלוסייה. הוא הראה שלא כולם מאמצים חדשנות באותו שלב. יש מי שמוכנים לנסות דברים חדשים מוקדם מאוד, אחריהם מגיעים המאמצים המוקדמים, ורק בהמשך מצטרפות קבוצות גדולות יותר שמעדיפות לראות קודם תוצאות, ניסיון של אחרים והוכחות לכך שהדבר החדש באמת עובד.

המודל הזה חשוב במיוחד למי שמפתח שיטה, כי הוא משנה את האופן שבו כדאי לחשוב על קהל היעד הראשוני.

אם פיתחת משהו חדש, אין הרבה היגיון להתחיל דווקא מהאדם שהכי מרוצה מהדרך הקיימת. אם הוא עובד שנים באותה שיטה, מאמין בה ומרוצה מהתוצאות, למה שירצה להיות הראשון לנסות משהו אחר?

הקהל המעניין יותר בשלב הזה הוא מי שכבר מרגיש שהפתרונות הקיימים לא מספיקים לו. מי שאומר "ניסיתי את מה שמקובל וזה לא לגמרי עובד לי", או "אני כבר הרבה זמן מרגיש שחסר כאן משהו".

אלה האנשים שעשויים לפגוש את השיטה החדשה לא כמשהו מאיים, אלא כפתרון אפשרי לבעיה שעדיין נוכחת בחייהם. מבחינתם, החידוש אינו בעיה. הוא בדיוק הסיבה להקשיב.

מה קורה כשמציעים ללמוד אחרת

קחו למשל אשת חינוך ומרצה שמגיעה מתוך מערכת החינוך עצמה. היא מכירה את המערכת מבפנים, לימדה בה ופגשה שוב ושוב את המתח בין הצורך להעביר ידע ולעמוד ביעדים לבין ילדים שמגיעים לעולם עם סקרנות טבעית, אבל לא תמיד מצליחים לשמור עליה בתוך צורת הלמידה הקיימת.

מתוך הניסיון הזה נוצרה אצלה גישה אחרת. במקום להתחיל רק בשאלה "מה צריך ללמד?", היא שואלת גם איך גורמים לילד לרצות לדעת, איך משאירים מקום לשאלות ואיך הופכים את הלומד מפאסיבי למי שחוקר, בודק ומגלה.

ברור שמערכת החינוך השתנתה לאורך השנים ויש בה מגוון גדול של גישות. ועדיין, קיימים בה מבנים והרגלים ותיקים של הוראה אחידה, העברת חומר ושינון. כשמישהו מגיע ומציע דרך אחרת, חשוב לזכור שיהיו מי שפשוט לא יהיו מוכנים לשמוע. לכן, לאותה אשת חינוך, אין מה להשקיע בהם אנרגיות. אבל יש אחרים, שגם הם רואים את הרעות החולות של מערכת החינוך ומבקשים פתרונות אחרים, כמו בתי ספר ניסוי, או בתי ספר דמוקרטיים וכו', שם יש סיכוי מצוין למצוא אוזן קשבת לרעיונות חדשניים ללמידה, מהסוג שהיא מציעה.

לפני שמבקשים מאנשים לאמץ רעיון חדש, צריך לעזור להם להבין את הערך שלו

אחד הדברים שרוג'רס הראה הוא שהאופן שבו חידוש נתפס משפיע מאוד על הסיכוי שיאומץ. אנשים רוצים להבין האם יש לו יתרון על מה שכבר קיים, האם הוא מתאים לערכים ולצרכים שלהם, כמה קל להבין אותו, האם אפשר להתנסות בו והאם אפשר לראות תוצאות.

מבחינה שיווקית, זה אומר שלא מספיק להגיד "פיתחתי שיטה חדשנית". צריך לעזור לאנשים להבין למה היא קיימת מלכתחילה.

איזו בעיה גרמה לך לפתח אותה? איפה הדרך המקובלת לא נתנה מענה מספיק טוב? מה את עושה אחרת? איך זה נראה בפועל? למי זה מתאים? ומה אפשר לראות אצל אנשים שעובדים בדרך הזאת?

ככל שהשיטה חדשה יותר, יש ערך גדול יותר לתוכן, הרצאות, סדנאות, מקרים לדוגמה והתנסויות קטנות. לא כי צריך "לשכנע" את השוק, אלא כי צריך לאפשר לאנשים להכיר צורת חשיבה שלא הייתה חלק מהשפה שלהם קודם.

וכל זה לא אומר שצריך להתעלם מביקורת

אני אוהבת לחשוב על ביקורת כעל מידע. לפעמים היא מצביעה על פער אמיתי. לפעמים היא מלמדת שצריך להסביר טוב יותר. לפעמים היא עוזרת לדייק למי השיטה מתאימה. ולפעמים היא פשוט מלמדת שהאדם שמולנו אינו הקהל.

מה אומרים לךהשאלה שכדאי לשאול
"אף אחד לא עושה את זה"האם יש סיבה מקצועית טובה שלא לעשות זאת, או שזה פשוט לא מוכר?
"אין לזה ביקוש"בדקנו ביקוש בפועל, או שמישהו מניח שאין?
"זה לא מקצועי"איזה עיקרון מקצועי בדיוק נפגע?
"אנשים לא יבינו"אולי צריך לשנות את ההסבר ולא את השיטה?
"זה לא יעבוד"על סמך אילו נתונים?
"אני לא מתחבר.ת לזה"האם זו ביקורת על האפקטיביות, או העדפה אישית?

אז מה עושים עם זה בפועל?

אם אתם נמצאים בשלב הזה, שבו כבר יש משהו אבל הוא עדיין לא מובן מאליו לאחרים, הייתי מתמקדת בכמה דברים.

להתחיל מהבעיה, לא מהשיטה.
לפני שאנשים צריכים להבין איך קראת לשיטה, הם צריכים לזהות את עצמם בבעיה שהיא פותרת.

לחפש את המאמצים המוקדמים.
לא לנסות לשכנע בכוח את מי שלא מחפש שינוי. לחפש את מי שכבר מרגיש שהדרך הקיימת לא מספיקה לו.

לתת לרעיון הרבה נקודות מפגש עם העולם.
לכתוב עליו. לדבר עליו. להעביר הרצאות. לתת דוגמאות. ליצור התנסויות קטנות.

לתעד.
מה קרה כשעבדת בדרך הזאת? אצל מי? באילו תנאים? מה השתנה?

להקשיב לביקורת בלי למסור לה את ההובלה.
לבדוק אותה ברצינות, אבל לא להפוך כל הרמת גבה להוכחה שטעית.

לתת לשיטה להשתנות.
שיטה אינה צריכה לצאת מהראש שלנו מושלמת. היא מתפתחת דרך המפגש עם אנשים, ניסיון, הצלחות וכישלונות. לבנות קורס או סדנה על בסיס השיטה הוא מהלך טבעי בתהליך הזה.

ובעיקר, להבין שכשאת מפתחת שיטה משלך, חלק מהעבודה הוא לא רק ליצור אותה. חלק מהעבודה הוא לעזור לאחרים לראות את מה שאת כבר רואה.

כשאין עדיין שביל, קשה יותר לדעת אם אנחנו בכיוון הנכון

פחד ביקורת, הוא מאוד טבעי. אבל הוא לא סיבה להימנע מהתקדמות מקצועית. כי כשעובדים בדרך מוכרת יש הרבה נקודות ייחוס. אפשר לראות איך אחרים קוראים לזה, איך הם מתמחרים, איך הם בונים את התהליך ומה נחשב הצלחה.

כשמפתחים דרך חדשה, חלק מנקודות הייחוס האלה עדיין לא קיימות. ולכן יש יותר אי ודאות, ולעיתים גם יותר פחד.

זה לא אומר שצריך להתעלם מהמציאות. להפך. צריך לבדוק, למדוד, להקשיב, לשנות דברים שלא עובדים ולוודא שהשיטה באמת נותנת ערך.

אבל כדאי להיזהר ממסקנה אחת מהירה מדי:

"אם האנשים סביבי לא מבינים את זה, כנראה שאף אחד לא צריך את זה."

יכול להיות.

אבל יכול להיות גם שהאנשים סביבך פשוט אינם הקהל הראשון לפנות אליו.

לפני שמוותרים, כדאי לבדוק שאלות טובות יותר: האם יש בעיה אמיתית? האם השיטה נותנת לה מענה? האם יש אנשים שכבר מחפשים דרך אחרת? האם נתתי להם מספיק הזדמנויות להבין מה אני מציע.ה? והאם אני ממשיכ.ה ללמוד מהמפגש בין הרעיון לבין המציאות?

כי לפעמים הדרך מרגע שבו אנשים שואלים "מי בכלל עושה דבר כזה?" לרגע שבו הם אומרים "ברור, זה ממש עושה שכל" פשוט לוקחת זמן.

שאלות נפוצות

איך מתמודדים עם פחד מביקורת לפני שמפרסמים שיטה חדשה?

לא חייבים לחכות עד שהפחד ייעלם. לפעמים הדרך הטובה יותר היא להקטין את גודל החשיפה הראשונה. במקום לפרסם מיד הצהרה גדולה על "שיטה חדשה", אפשר להתחיל ממאמר, הרצאה, פוסט מקצועי או קבוצה קטנה שבה מסבירים רעיון אחד מתוך השיטה ובודקים איך אנשים מגיבים אליו. כך אפשר לצבור בהדרגה ניסיון, תגובות וביטחון, בלי להפוך כל פרסום למבחן על כל הזהות המקצועית שלנו.

מה כדאי לעשות מיד אחרי שמקבלים ביקורת קשה מקולגה?

לא לקבל החלטה באותו רגע. ביקורת, במיוחד ממישהו שאנחנו מעריכים, יכולה לעורר תגובה רגשית חזקה ולגרום לנו לרצות מיד לשנות, למחוק או לוותר. כדאי קודם להפריד בין הניסוח של הביקורת לבין התוכן שלה, ואז לחזור אליה ולשאול: מה בדיוק נטען כאן? האם יש משהו שאפשר לבדוק? האם זו נקודה שלא חשבתי עליה? רק אחר כך להחליט אם נדרש שינוי.

איך מפסיקים לחשוב שוב ושוב על ביקורת שקיבלנו?

אחת הסיבות שביקורת ממשיכה להסתובב לנו בראש היא שהיא נשארת כללית. "היא חושבת שזה לא מקצועי" יכול להעסיק אותנו הרבה יותר מאשר טענה ספציפית שאפשר לבדוק. לכן כדאי להפוך את הביקורת לשאלה קונקרטית: מה בדיוק לדעתה לא מקצועי? על איזה עיקרון היא מסתמכת? האם יש ראיות שתומכות בטענה? ברגע שהביקורת הופכת ממשפט עלינו לשאלה מקצועית, הרבה יותר קל לעבוד איתה.

האם כדאי לבקש ביקורת יזומה על שיטה חדשה?

כן, אבל כדאי לבחור ממי. ביקורת טובה מגיעה מאנשים שמבינים את התחום, מסוגלים להיות ספציפיים ומוכנים לבחון רעיון גם אם הוא שונה מהדרך שלהם. אפשר גם לבקש מראש סוג מסוים של משוב: איפה ההסבר לא ברור? איפה אתם רואים סיכון? איזו הנחה לדעתכם צריך לבדוק? שאלות ממוקדות בדרך כלל יניבו משוב שימושי יותר מאשר "מה דעתך על השיטה שלי?"

ממתקי תודעה לשחרור מחסומים בשיווק (ללא תשלום)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software

Scroll to Top
דילוג לתוכן